המשך - על ממלכת טרוטוניה:)

הטיסה שלי מתעכבת, אז אני ממשיך בפוסט הפילוסופי הזה, אתם מוזמנים לדלג לפוסטים יותר פרקטיים וטכניים אם זה גורם לכם לרצות לתלוש שיער מהראש.

אז חזרה לתהיות הקימויות, ולקשר שלהן לצלצולים המעצבנים שמפיריעם לנו לראות את הסרט בקולנוע, בגלל שהזאטוט שבשורה מאחורינו למעשה מצלם את הסרט במצלמת ה40 מגה פיקסל שיש לו במכשיר הנוקיה החדש שלו, כדי לשמור את שוט העירום של השחקנית בתור רקע מגניב לפלאפון, ולעלות את הסרט עצמו לאימיול, כדי שכול יוכלו להוריד כוידאו לסלולרי כדי לראות בדרך חזרה בקו חמש. חזרה מאיפה? מהאירוע שארגנה חברת טלפוניים סלולריים או ספק שירותי תוכן כזה או אחר, שבו מוקצות שלוש דקות לכל כוכב נולד כדי לשיר את להיט האינסטנט האחרון שלהם, שנכתב והולחן במיוחד כדי להתאים במיוחד לרינגטון - קצר, וקולע, תביאו את הפואנטה על ההתחלה בלופ של 15 שניות, כדי להתאים להיות הצלצול של הפלאפון שלי.

כן, חזרה לכל זה. זה נשמע כמו ביקורת נוקשה, אבל הרי אני חלק מזה, עם כל 32 שנותיי. גם לי יש תמונה של בחורה בלבוש מינימלי כרקע למסך הקטן של המכשיר הרוטט, וגם לי יש את השיר שאני מרגיש שהכי מייצג אותי , שפוצח בבאסים עתירי גרוב בכל פעם שמישהו בקצה העולם מחפש אותי.

אז מה אני רוצה בעצם?
אולי שקט, אולי להבין את כל זה. אולי לא להרגיש שהעולם נוזל מבין האצבעות. היום אני לא יודע להתקין רינגטון במכשיר החדש שיצא לשוק, מחר.. לכו תדעו?
אולי אני מפחד לא להיות נחוץ יותר, בעולם שבו הבן שלי יודע יותר ממני?

בעולם שבו שפות תכנות עושות הרבה יותר מכל פעולה פיזית, מח באמת יותר חשוב מכח, אבל זה כבר לא עניין של אינטילגנציה או יכולת קוגנטיבית. זה עניין של שיטות עיבוד מידע, האצה של האבולוציה שבה אני והדור שלי חסרים תכנוה או יכולת מסויימת שהצאצאים שלנו מתרגלים אליה מגיל מאוד מוקדם. אני מפחד לחשוב מה יהיה הפער בתחום הזה בינינו לדור שיבוא לאחר מכן, ולזה שאחריו.

היום אני לא יכול להוריד רינגטון, עוד 20 שנה כבר לא אוכל להבין מה הנכדים העתידיים שלי מדברים.. לא אוכל לעשות בעצמי פעולות בסיסיות שקריטיות לקיום ולהשרדות שלי.

זה מפחיד, מטריד, מרגש ועצוב.